נועם ירושלמי על עירובין י׳:י״ד

14 כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶמִי בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם לְהוֹצִיא דָם, כָּאן וְכָאן אָסוּר. בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי כֶבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ, וּמְמַלְּאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְגַּל בְּשַׁבָּת, וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב:

פירוש נועם ירושלמי על עירובין י׳:י״ד

14 שם הי"ד הוציא ממקום שחייבין עליו כו', כבר נראית לצאת כו' הוא היה אומר צבת בצבת עבד כו' מצבתא אחת למדו כמה צבותות וכא משביתה אחת למדו כמה שביתות. עיין מה שביארתי על זה בספרי נועם ירושלמי פ"ג דכלאים ודו"ק:

« נועם ירושלמי על עירובין י׳:ו׳:ג׳